איך בונים שפה ויזואלית שאפשר לזהות בלי לראות את הלוגו?

כשמדברים על מיתוג, אחת השאלות הראשונות שעולות היא: "מה הצבעים שלכם?"

צבעים הם בהחלט חלק משמעותי מהזהות, אבל הם רק חלק ממנה.

שפה ויזואלית כוללת את הדרך שבה העסק נראה בכל נקודת מפגש עם הלקוח:

מותג יכול להיות מינימליסטי ושקט או צבעוני ונועז. הוא יכול להשתמש בצילום טבעי ואותנטי או דווקא בגרפיקה מאוד מדויקת.

אין תשובה אחת נכונה. השאלה החשובה היא האם כל הבחירות האלו מתחברות לאותה אישיות.

לצבע יש כוח עצום ביצירת זיהוי.

כאשר משתמשים שוב ושוב בפלטת צבעים קבועה, הקהל מתחיל לקשר אותה למותג. אבל כדי שזה יקרה צריך עקביות.

אם בפוסט אחד משתמשים בכחול כהה, בפוסט הבא בוורוד, אחר כך בירוק ובמודעה אחרת בצהוב – קשה מאוד ליצור זיכרון ויזואלי.

זה לא אומר שכל עיצוב חייב להיראות זהה.

אפשר לבחור צבע מרכזי, מספר צבעים משלימים וצבעים ניטרליים, וליצור באמצעותם מגוון גדול של עיצובים.

המפתח הוא שהמגוון עדיין ירגיש כאילו הוא שייך לאותה משפחה.

שני עסקים יכולים להשתמש בדיוק באותם צבעים ובכל זאת להיראות שונים לחלוטין בגלל בחירת התמונות.

גם כאן, אין בחירה נכונה לכולם. מה שחשוב הוא ליצור קו.

אם פעם אחת משתמשים בצילום יוקרתי מאוד, בפעם אחרת בתמונת סטוק גנרית ובפעם השלישית באיור צבעוני, המותג עלול להרגיש כאילו בכל פעם מישהו אחר יצר אותו.

דווקא בעידן שבו קל מאוד לייצר כמויות עצומות של תוכן ותמונות, הבחירה והדיוק הופכים לחשובים יותר.

כאן מתחיל האתגר האמיתי.

האתר נראה בדרך אחת, הסושיאל בדרך אחרת, הקמפיינים הממומנים מקבלים עיצוב נוסף והמצגות העסקיות בכלל נראות כאילו הגיעו מחברה אחרת.

כשכל ספק עובד בנפרד בלי קו משותף, זה יכול לקרות מהר מאוד.

לכן ב־MY-Marketing אנחנו מסתכלים על הדיגיטל כמכלול ולא כאוסף של משימות נפרדות.

הלקוח לא חושב במונחים של "עכשיו אני רואה את מחלקת הסושיאל" או "עכשיו זו מודעת הקמפיינים". מבחינתו הוא פוגש את אותו עסק.

ולכן הוא צריך להרגיש את אותו מותג.